החלטה בתיק ת"א 7596-07-10

1.         המשיב 1 הגיש תביעה כספית חוזית ונזיקית ע"ס 400,000 ש"ח כנגד המבקשת והמשיב 2.

2.         המבקשת טוענת, כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לאור תניית שיפוט ייחודית המופיעה בשטר המשכון והסכם ההלוואה שבין התובע לבנק, על פיה מקום השיפוט הייחודי בעניינם יהיה בבית המשפט המוסמך בתל-אביב.

המבקשת הינה כונסת הנכסים שמונתה במסגרת תיק ההוצל"פ שפתח הבנק, שאינו צד לתובענה זו, כנגד התובע.

המבקשת פירטה בטיעוניה טענות נוספות, ובכללן אף התייחסה לכך שתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק, כנגד התובע ובמסגרתו מונתה ככונסת נכסים על הנכס, מתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב. 

3.         בדיון מיום 21.11.11 הסכים התובע להעביר את התיק לבית המשפט בתל-אביב.

המשיב 2 התנגד לכך.  לצדדים ניתנה הזדמנות להגיש טיעונים בכתב לעניין הסמכות המקומית והטיעונים הוגשו על ידם.

4.         המשיב, נתבע 2, מתנגד לבקשה. לטענתו יש להחיל את כללי הסמכות המקומית האמורים בסעיף 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, כאשר לטענתו התנאים שנקבעו בסעיף 3 לתקנות נמצאים ומתקיימים בבית משפט זה. לטענתו, תניית השיפוט אינה חלה על התובענה כאן וממילא אינה חלה עליו ואף אינה חלה על המבקשת, אשר נתבעת באופן אישי ולא כשלוח של הבנק.

5.         המבקשת טוענת, כי במתח שבין תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי לבין תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, גוברת תקנה 5 במקרה של סמכות שיפוט ייחודית בהסכם.

6.         בית משפט זה קנה סמכות מקומית עם הגשת התביעה כנגד הנתבעים, כאשר אין מחלוקת כי קיימת סמכות מקומית בכל הנוגע לנתבע 2.

7.         בכל הנוגע לטענת המבקשת, לא שוכנעתי כי תניית שיפוט חוזית שנקבעה בין הבנק לתובע כלל חלה על תביעה שמוגשת על ידי התובע כנגד כונסת נכסים, שמונתה על ידי ראש ההוצאה לפועל, ועניינה טענות לגבי אופן מילוי תפקידה.

8.         אוסיף, כי גם אם הייתי משכנעת כי תניית השיפוט חלה, לא היה בכך כדי להביא להעברת התובענה לבית משפט השלום בתל אביב.

המבקשת מפנה בעניין זה בין היתר לספרו של גורן ולרע"א 2339/92 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים נ' חי, פ"ד מו (3) 777.

בעניין עמידר נקבע, כי בהתנגשות אפשרית בין תקנה 3(ב) ותקנה לתקנות סדר הדין האזרחי, עדיפות הוראות תקנה .5 כללי הסמכות המקומית הם כללים של נוחיות, ובגדרם מוכן בית המשפט, בדרך כלל, תוקף להסכמת בעלי הדין למקום שיפוט, אפילו סוטה ההסכם מהכללים הרגילים של הסמכות המקומית (ר' עמ' 779 לפסק הדין).

אולם, בהמשך פסק הדין (עמ' 770) נקבע, כדלקמן:

"... שכללי הסמכות המקומית הם כללים של נוחיות, ובגדרם מוכן בית המשפט, בדרך כלל, לתת תוקף להסכמת בעלי דין למקום שיפוט, אפילו סוטה ההסכם מהכללים הרגילים של הסמכות המקומית. דא עקא, שמדובר בהסכם הקושר את הצדדים לו, ואין כל טעם או היגיון להטיל בעטיו חיובי סמכות על מי שזר להסכם, בחינת:נ .res inter alios acta לפיכך, לו הוגשה התובענה נושא הדיון שלפנינו נגד עמידר בתל-אביב, לא יכול היה חי לצרף אליה את המנהלים, אם לא הייתה קיימת כלפיהם סמכות מקומית, לו הייתה מוגשת נגדם התובענה בנפרד, ומאידך גיסא, הגשת התביעה נגד עמידר בירושלים מהווה הפרת הסכם מצדו של חי."

שם, פוצלה התובענה והדיון כנגד עמידר הועבר לבית המשפט המוסמך בהתאם לתניית השיפוט בעוד התובענה כנגד יתר הנתבעים נותרה בבית המשפט המוסמך התאם לסמכות השיפוט שנקבעה בתקנה 3. עוד נקבע שם, כי לא מן הנמנע הוא, שלאחר מתן ההחלטה יוכל נשיא בית המשפט העליון, מכוח תקנה 7, לקבוע בית-משפט אחד שידון בשתי התובענות.

עיון בספרות ובפסיקה אליה הפנתה המבקשת מלמד כי תקנה 5 אכן גוברת על תקנה 3 ככל והצדדים לתובענה הם הצדדים להסכם בו קיימת תניית שיפוט ייחודית. אולם, המקרה שונה כאשר לתובענה צורף נתבע אשר אינו צד לתניית השיפוט, אז תקנה 5 אינה גוברת על תקנה 3 בכל הנוגע לאותו צד שזר להסכם.

לפיכך, בכל מקרה לא היה מקום להעתר לבקשה להעברת התובענה לבית המשפט השלום בתל אביב.

9.         סיכומו של דבר, לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, אני מוצאת, כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי תניית השיפוט חלה בתובענה כאן וכי יש להעתר והבקשה לסילוק על הסף או העברת התובענה.